קריית מלאכי הוקמה בחופזה בסוף שנת 1950 במסגרת פיזור אוכלוסין של עולים שהתמקמו בשני מחנות עולים בצפון. מלכתחילה מדובר היה בהקמת תחנת מעבר לגלי העליה שזרמו בשנות החמישים. באוקטובר 1950 הגיעו למעברת קסטינה 10 משפחות מעולי עירק כורדיסטן ורומניה. הן שוכנו באוהלים ובמבנים הנטושים של המחנה הצבאי. חודשים ספורים אח”כ הגיעו 19 משפחות נוספות וכך בגלים קטנים גדלה מעברת האוהלים עד סוף 1951 לכדי 300 משפחות.

עולים אלה הגיעו לארץ מחוסרי כל, מנותקים משורשיהם, אינם דוברים את שפת המקום ומטפלים בילדים ובקשישים. במציאות עגומה זו, היה עליהם לבנות מבראשית חיים חדשים במקום זר ובכוחות עצמם. גל עלייה זה היה מאופיין בריבוי עדות ובמגוון לא גדול של בעלי מקצוע. מרבית בעלי המשפחות היו סוחרים בארצות מוצאם, וכאן חסרו מקצוע או התמחות שהיו עשויים לעזור להם ולהתפתחות המקום. מאות אוהלים ופחונים הוקמו סביב המחנה הצבאי שהיה כבר מלא והמקום הפך למעברה גדולה ומאוכלסת בצפיפות. המחשבה הראשונה בדבר גורלה של המעברה, הייתה לפרק את האוהלים לאחר שימצא ישוב קבע כלשהוא לעולים אולם עם גבור גלי העלייה הוחלט ב – 1952 להפוך את המקום ליישוב קבע ואז גם ניתן לו השם – קריית מלאכי. שמה ניתן לה ע”ש הנביא התנכ”י ולמעשה הוא תרגום עברי ל – “לוס אנג’לס” שקהילתה היהודית אימצה את עיירת העולים.

ביסוס היישוב לפי התכנון הראשוני, היה להקים שכונת פועלים אשר תספק כח אדם ושירותים למושבים החקלאיים באיזור בעונת הקיץ, ואילו בעונת החורף כשאין עבודה במושבים, היה על התושבים לפתח את משקי העזר שהוקצו לכל משפחה.

מחמת ליקויים תכנוניים, חוסר יכולתם של התושבים לפתח בעצמם את משקרי העזר ואי הגשת עזרה מתאימה מהמוסדות, נאלצו התושבים להסתפק בעבודות דחק עונתיות שגם הן היו בצימצום רב.

הימים היו ימי צנע בארץ ו”ימי עבודה” חולקו טיפין טיפין בין המשפחות הנזקקות ביותר. המושבים בסביבה לא יכלו לקלוט יותר מכמה עשרות פועלים ומאות ראשי משפחה נשארו בחוסר כל, נבוכים ומבולבלים, ללא מקורות פרנסה.

מקורות פרנסה אחרים נמצאו לתושבים במחנות הצבא, בחיל ההנדסה, ובסלילת כבישים. בשנת 1951 התחילו לבנות בלוקונים וצריפים שוודיים ברחובות “הכרמל” ו”השומרון", והוקצתה לכל משפחה חלקת אדמה לפיתוח משק עזר. רק בשנת 1952 החלו להעביר את תושבי האוהלים לבתים חדשים. אותות הימים ההם, ניכרים בקריית מלאכי עד היום. קבוצות הבתים המפוזרים בצורה מוזרה, ללא תכנון וללא גרעין מרכזי, מעידים על הגלגולים הרבים שעברה תוכנית הפיתוח של המקום.

בשנים 1953-5 החלה תפנית והתחילו בהקמת ניצני המפעלים הראשונים, כמו מפעל הפשתה, מפעל טרקטורים של הסוכנות היהודית (מוסך של ישובי הסביבה), נבנה המרכז המסחרי הראשון (במתכונת שוק) אשר סיפק פרנסה לכמה עשרות משפחות ושירת גם את תושבי הסביבה.

בשנים 1957-1961 סבל חלק ניכר מתושבי קריית מלאכי ממצוקה כלכלית קשה ובאותם זמנים היו הפגנות רבות וחסימות כבישים של מחוסרי עבודה.

בשנת 1954 הופעל לחץ של מועצת הפועלים. והועד המקומי על הסוכנות היהודית ומחלקת העליה להפנות עולים למעברה על מנת להפכה ליישוב גדול יותר שיישא את עצמו.

בשנת 1956 הופנו למקום עולים חדשים ממרוקו וממצרים לקסטינה, וגל זה נמשך עד 1961. בשנים 1961-3 הגיע גל עליה מוגבר מרומניה וצפון אפריקה והביא למקום כ - 700 משפחות עולים. עליה זו הביאה למקום ברכה ושגשוג מהיותה מאופיינת בעולים בעלי מקצועות שהיו חסרים מאוד עד אז. סנדלרים ומכונאים, מסגרים, רופאים, אחיות ורוקחים יצרו ונתנו שירותים לתושבי המקום ותרמו לעצמאות הישוב ולהפחתת תלותו בגורמי חוץ בענפים חיוניים.

משנת 1962 ואילך השתפר המצב הכלכלי והתעסוקתי והיה אף מחסור בעובדים מדי פעם. משקיעים הופנו למקום והוקמו כ – 20 מפעלים וכ – 130 בתי מלאכה זעירים (מסגריות,נגריות וכו’) ובתי עסק קטנים. גל העליה הרביעי היה בשנת 1969-1970 והיה מורכב רובו ככולו מעולים מברית המועצות (רוסיה,בוכרה וגרוזיה). על עליה זו נמנו כ – 500 משפחות מתוכן נשארו במקום כ – 250 משפחות. עליה זו זרזה את תנופת הבנייה בקריית מלאכי והביאה לבניית שכונה חדשה שקלטה עולים.

עלייה זו הגיעה לקריית מלאכי בהוראתו של הרבי מלובביץ זצ”ל. שפקד על שליחיו למצוא מקום הולם להקמת שכונה לחסידיו, אשר בה יוכלו לקיים באין מפריע חיי קהילה דתית, דבר אשר נמנע מהם בארצות מוצאם. חסידי חב”ד טיפלו בקליטת עלייה זו מבחינה חברתית, תרבותית ודתית וכך נוצרה שכונת חב”ד.