הגוברים

פינה חמה ומיוחדת שמורה בליבות תושבי קריית מלאכי לזוג יקירים מרדכי (ז”ל) ורבקה (ז”ל) גובר אשר שכלו את שני בניהם במלחמת השחרור והקדישו את שנות חייהם לפעילות מבורכת בעזרה ובסעד רוחני אשר הושיטו לעולים אשר זה עתה באו מכל קצווי ארץ והם דלים, נפחדים ואובדי עצות.

בשנות החמישים הראשונות שמש מרדכי גובר כראש המועצה האזורית באר טוביה. העולים הגיעו למעברת קסטינה ללא תכנון וללא ארגון ומחלקת ההתיישבות לא הספיקה לסדר את העובדים, לציידם, להבטיח להם קורת גג או מקומות תעסוקה.

ימות הגשמים רק הוסיפו צרה על כאב, האוהלים הועפו ברוח, והמעברה הפכה לביצה. מרדכי ורבקה גובר הפכו לאב ואם של המעברה. הם שטחו את צעקת התושבים בפני המוסדות, ועל הכל הושיטו לעולים הנבוכים סעד רוחני, יד עוזרת ומאוששת ומילת עידוד. מרדכי ואסתר דרבנו את האיכרים הותיקים בני באר - טוביה וכפר - ורבורג להיחלץ לעזרת תושבי המעברה ברגעיהם הקשים ביותר כאשר נדמה היה כי כולו כל הקיצים. ותיזכר לטוב פרשת העברת ילדי המעברה בחורף הקשה והסוער של 1952 כאשר האוהלים התמוטטו על יושביהם, וקליטתם הזמנית בבתי תושבי כפר ורבורג ובאר-טוביה.

רבקה גובר פעלה ללא לאות ובמסירות עקשנית מופלאה בתחום בו התגלתה כדמות מופתית - החינוך.

היא ארגנה את התלמידים שדברו בשבעים לשונות והיו בני גילים שונים, ולא בתי ספר, כיתות, אביזרי לימוד ואפילו מורים, החלה את הפעילות החינוכית במעברה באוהל.

כך, תוך כדי התמודדות בלתי פוסקת עם התנאים הפיזיים והנפשיים הקשים של התלמידים והוריהם יסדה את התשתית החינוכית של קריית מלאכי ונטעה בלב הילדים, בני הנוער והמבוגרים את התודעה החינוכית, את הרצון ללמוד, להשתרש במקום ולראות בו בית שיש לשמרו, לייפותו ולטפחו.

בנוסף ללימוד ולהדרכת המורות הצעירות שבאו למקום חסרות ידע וניסיון, לא חסכה רבקה גובר טרחה מעצמה ובקרה את התושבים בבתיהם לעזור בפתרון בעיות מעיקות, לפשר בין בעל לאשתו ובין יריבים וחמולות שונות ולסייע בבעיות רפואיות שדרשו עזרה מוסדית. ידה הייתה בכל ארגון חגיגיות בתי הספר והבאת ספרים ראשונים למקום ויסוד הספרייה ועד שתילת גינות הנוי והירק הראשונות.

זכתה רבקה גובר והייתה עדה למעבר מלימוד באוהל לכיתות בצריפים ולבסוף לבית ספר של ממש בנוי ומצויד, הוא בית ספר ה”אחים”.

רבקה ומרדכי גובר ליוו את קריית מלאכי בכל גלגוליה וזכו לראותה פורחת בכל הדרה.

ואלה מילותיה החמות של רבקה גובר לבני קריית מלאכי:

"לעולם אשא בליבי רגשי תודה עמוקים לדרי האוהלים הראשונים של מעברת קסטינה, אשר הופיעו בסביבה שנתרוקנה מערבים עם תום מלחמת השחרור.

הם באו עם העלייה, אשר הציפה אז את הארץ מכל קצוות תבל. אותה עליה , עליה אפשר לאמר , כי יותר מאר המדינה קלטה אותה- קלטה היא עצמה את המדינה.

דרי האוהלים שבקסטינה, ברובם יוצאי ארצות מזרח, מטופלים בילדים רבים ובעיות אין סוף, קלטה, נוסף לשאר הצרות של המדינה הבלתי מוכרת להם, גם אותנו, זוג הורים שכולים, שחשך עליהם עולמם. לא פעם קיבלנו מהם עידוד ונחמה.

אשרי, שעלה בידי לרשום מעט מזער מתולדות ימיה הראשונים של המעברה. על כן, ישנן בידי הוכחות, כי כך הבנו הדברים עוד אז.

אני מצטטת :”לפני שיצאו האנשים מהבית, הם נדחקו בתור ללחוץ את ידינו. בלכתם הרגשנו את מעצמנו דלים וריקים, כי רוב תביעותם היו צודקות מעיקרן, אך נבצר מאיתנו לעשות למענם דבר כלשהו. הנה באו לביתנו בליל סגריר נציגיהם של נידחי ישראל. אנו דחינו אותם בקש ושלחנום בחזרה לאוהליהם הדלים - ואילו הם גילו אורך רוח ומחלו לנו בנדיבות לבם. (“אל משואות לכיש”, דף 46 נכתב ב-1950).

אותם נציגי “נידחי ישראל”, הם ובניהם, התמידו במשך חצי יובל שנים ובנו את קריית מלאכי, אחד המוקדים החשובים בארצנו של קיבוץ גלויות. זוהי עיירה, המקיימת את עצמה והנאבקת על דמותה הקבוצתית והיא גידלה מתוכה את מנהיגיה ובוניה. על כאלה אמר נתן אלתרמן : “מי שווה יותר, יאמרו האלומות”."

על החתום:רבקה גובר.