החינוך המוסיקלי
החלטנו לתת לילדים שיעור במוסיקה - מקצוע שהיה זר להם לחלוטין. נמצא מורה, יעקב כנעני, חלוץ החינוך המוסיקלי לילדי העולים. קנינו חלילים לילדים, שיהיו רכוש בית הספר, אבל הם אחראים לשמירתם והמורה ארגן תזמורת חלילים. היה לי מאוד קשה בהתחלה, נוסף למפריעים מסיבות קנאה ואי השתתפות, הרגלי הגלות והתאמת הצלילים לאוזן כל הילדים כמקשה אחת, בשים לב למוצאם מקצות תבל. לאחר חריש עמוק, ועבודה שנמשכה בעקשנות גם מצד התלמידים, קצרנו פירות לתפארת כי בנוסף לתזמורת חליליות הוקמה מקהלה והופענו בהרבה מקומות. אינני יודע מה היה השיא, כי היו הרבה שיאים לעבודתי במשך השנים, אבל כאשר יכולנו להופיע במקהלה ותזמורת, וכולם עומדים ויושבים בשקט בזמן רב מאוד- הרי לדעתי הישג חינוכי מהותי – לא?!
הופענו בזמריות, כנסי בית הספר וקבלנו תעודות הצטיינות. מי פילל שאותה תחילה צנועה של תזמורת חליליות לילדים בלבוש בלוי. תניב פרי הילולים משובח כזה?!”
נס ירושלים
לקראת השנה השלישית לקיום בית הספר כבר הוקם בניין של ממש ונוספו “צריפים שוודים” מצוינים. בחודשי הקיץ הודיעוני כי בישיבת הדירקטוריון הוחלט למסור את דגל ירושלים ,דגל כבוד הנמסר שנה שנה לבית הספר המצטיין בפעולותיו למען הקרן הקיימת, לשנה זו לבית ספרינו על הצטיינותו בחינוך ציוני ובעבודת אדמה . הראשון בתי הספר לילדי עולים שזכה לכך. כולנו התרגשנו , הפעם אין אנו ” מקבלים” סעד כנצרכים, אלא מתקבלים בזכות מאמצינו והישגינו למשפחת מוסדות החינוך בארץ כשווי זכויות וכשווי חובות. החגיגה עמדה להיערך “בשמחת בית השואבה”. התוכנית הטקס- זמרה וריקודים. דאגתי לתלבושת לקראת ההופעה. ביקרתי באוהלי התלמידים המשתתפים, התייעצתי עם האמהות והתאמתי לבוש לכל ילדי, אך לילדות הרוקדות לא הצלחנו להשיג תלבושת מתאימה. ביום הטקס בירושלים עדיין לא היו לנו 8 חולצות לבנות . הימים ימי “הצנע“, והקיצוב גם בצרכי הלבשה. מיהרתי לדירת מכרים ובקשתי 2 סדינים גדולים. למרבה פליאתם תפרתי בביתם 8 חולצות בצורה פרימיטיבית רק 2 תפרים וסרט לקישוט וקישור מסביב הצוואר . גיהצנו אותן למשעי ואצתי לחדר הסוכנות.
שמחת הילדים רבתה בקבלתם בגדים נקיים ומגוהצים . בייחוד ה”רקדניות” בחולצות לבנות וחצאיות כחולות (שהושאלו מכפר ורבורג).
משלחת עם כל דגלי כל בתי הספר של הבירה יצאו לקראת דגל הכבוד. התרגשות הגיעה לשיאה עם הופעת בנות המעברה בריקודן.
על הבמה המקושטת, לפני מאות צופים , ניצבו המשלחות –על בני הארץ , ילידי כפר ותיק ופורח אשר הפקידו דגל הכבוד בידי קבוצת ילדים מבני גליות שונות ועדות מרודות שזה מקרוב באו.
ילדה זהובת שיער נשקה לדגל ונפרדה ממנו: “דגל ירושלים , הגיעה שעיתנו להיפרד , יקרה לנו ! כבוד והדר הלבשנו :”.
“החתן נכנס” – נער תימני –ענה לעומתה בקול רועד מהתרגשות: ” … למען קיבוץ גלויותינו , למען מדינתנו, למען ציון בית– חיינו …” ומעל לראשם התנופף נס ירושלים.
ראיתי דמעות בעיני המסובים ליד שולחןהנשיאות וגם ילדינו היו נרגשים מאוד.
אין מה להתבייש בהישגים הטובים בתקופה זו בתנאים ששרדו אז.”
ב-21.9.1961 נחנך במעמד רב רושם בית הספר שנקרא ע”ש האחים צבי ואפרים גובר ז”ל שנפלו במלחמת יום השחרור. במעמד זה נתקבלו רבקה ומרדכי גובר, לאה וישעיהו רוזנבלום, בחיבה מיוחדת כהוקרה למאמציהם בתחילת דרכו של הישוב. בנוכחות הממונה על מחוז מר יצחק ורימון וראש המועצה מר דוד עבודי, הוכרז על יסוד בית ספר ממלכתי חדש שנקרא אחר כך “אלי כהן”. כיתות מבית הספר הועברו למבנים החדשים ונתמנתה הנהלה חדשה.