ראשית ההתישבות היהודית

השטחים בהם שוכנות כיום קרית מלאכי ובאר טוביה הם אדמות “קסטינה” לשעבר אשר נקנו בשעתו ע”י הברון רוטשילד, הוא “הנדיב הידוע”.

בשנת 1887, באו 25 המשפחות היהודיות הראשונות למקום, לאחר ששילמו ממיטב כספם עבור האדמה שקבלו מאת הברון על מנת “לעבדה ולשמרה”.
אולם לא כך חשבו פקידי הברון שסברו כי על המתנחלים לעבוד שם כשכירי יום תחת פיקוח מומחי הברון. עשרים משפחות לא יכלו לקבל גזירה זו, קיבלו כספיהן בחזרה ושבו על עיקבותיהן. אל חמש המשפחות הנותרות הצטרפו כעשרים פועלים רווקים שבאו לקסטינה למרות ים הכפרים הערביים העויינים שעטפו את ההתיישבות מכל צד.

מקץ שנתיים הכריעו האיבה, הניתוק והמחסור במי שתייה את המתיישבים והם עזבו את המקום. גם נסיונם של אנשי גדרה לעבד את המקום לא צלח מפאת ריחוק המקום מישובם. הבתים ניטשו והאדמות שממו , עד שבאו “חובבי ציון”.

ב-1896 וקנו את אדמת קסטינה מידי הברון והקימו עליה את המושבה – “באר טוביה”.

לאחר כל הגילגולים, הלבטים, הנסיונות הכושלים והחובבים מחד, הנועזים והתמימים מאידך, הנראים כיום כמעט מגוחכים על רקע חוסר ידע יסודי של תנאי השטח והיסודות הבסיסיים להקמת ישוב יהודי בלב אזור מדברי, מוקף כפרים בדואיים עוינים, החל סוף סוף בשנת 1912 השלב המעשי הראשוני וקבוצת קסטינה עלתה למקום.

אנשי קבוצה זו החיו את המקום והכניסו בו צביון עברי לאומי. הקבוצה הכניסה שינויים חשובים בעיבוד המשק, בהחדרת גידולים חדשים ואף הקימה רפתות ולולים. אולם בטרם התבסס הישוב התרגשו ובאו בארץ מאורעות תרפ”ט – 1929 ואלפי תושבי הכפרים הערביים כיתרו את המושבה להכחידה. איכרי המושבה ניסו לעמוד על נפשם אולם הצבא והמשטרה הבריטיים פינו את הישוב. רכוש המושבה הופקר והבתים וכל אשר תוכם היו למשיסה ולבז.

בקיץ 1931 אוכלס היישוב ע”י עוזבי קיבוצים, בעיקר ממרחביה וכפר גלעדי. היישוב החדש נהנה מסיוע רב של המוסדות המיישבים, והגיע בתוך שנים אחדות לביסוס כלכלי – זוהי באר טוביה כיום.

בשנת 1933 קנה שמואל זיקנד פומברובסקי – יהודי עשיר מארה”ב שטחי אדמה ליד באר טוביה (הידועים כיום כשטחי גייבשטיין) בכדי להקים ישוב יהודי נוסף שיקרא על שמו – קרית שמואל. בכדי לממש את רעיון הקמתה של קרית שמואל , היה עליו לספק מקור מים ליישוב. לשם כך נחפרה באר מים שעליה נבנה בית באר – בניין דו קומתי מביטון מזויין כדי להגן עליה – הוא בית פומברובסקי הידוע כיום כ”בית הראשונים”. את דבר מכירת האדמות ליישוב החדש ,פירסם בעיתון בזו הלשון:

ב ה ז ד מ נ ו ת
לרכוש מגרשים אדמה חקלאית
בקרית שמואל
ב- 35 לא”י חלק במזומן והעודף בתשלומים נוחים
יכול כל אחד לרכוש בקרית שמואל מגרש של דונם אחד נטו על כביש
עם חיבור מים.

אדמה חקלאית למסירה בקרית שמואל.
הקושנים מוכנים לכול מגרש.
פרטים שונים: בקרית שמואל במשרדי בית המוטור
קומה בבנק הירדן בע”מ בתל-אביב
רחוב אלנבי 79 קומה ב”

למרות הפירסום אף אחד לא קנה, וזאת מכיון שבאותן שנים לא היו מספיק יהודים אמידים בארץ ישראל לרכישת אדמה פרטית ובנוסף גם לא העזו – כבודדים – להתיישב באזור המאוכלס ברובו בערבים עוינים.מה גם שבימים ההם , נחשב הדרום לחבל ארץ רחוק ונידח.

כיון שכך, הוחלט לנטוע פרדסים מבאר טוביה ועד לכביש הראשי של תל אביב – מג’דל גד (היא אשקלון כיום.).את הפרדסים נטעו שתי פלוגות עבודה שגרו אז במושבה גדרה. פלוגה אחת ייסדה את קיבוץ חפץ חיים ושניה את קיבוץ גבעת ברנר.

המצב הביטחוני הקשה בארץ באותה תקופה חייב את התושבים ללמוד לאחוז בנשק ורבים מהם הצטרפו ל”הגנה”, איתרו כלי נשק ותחמושת והתאמנו בשימוש בהם. גם ילדים ונשים נרתמו למשימה זו. התארגנות זו עמדה לתושבים במאורעות 1936, ומנעה מהכפרים הערביים לנסות להחריב שוב את באר טוביה. בית פומברובסקי שימש אז כעמדת הגנה קידמית על האזור.

במשך תקופה קצרה שמרה על הבית הזה ועל הפרדסים הסמוכים לו, קבוצה מחברי הארגון הצבאי הלאומי – אצ”ל. יש לציין שסלילת הכביש לבאר-טוביה נתאפשרה על ידי השימוש בשטח שרכש שמואל פומברובסקי.
בשנת 1939 נוסדה ונקראה על שם נדבן ציוני נודע בשם פיליכס ורבורג. (1871-1937, ממנהיגי יהודי ארצות-הברית וממייסדי הג’וינט).

במלחמת העולם השניה 1939-1945 היה חשש לפלישת הנאצים למזרח התיכון ולכיבוש הארץ לכן הוקמו באזור בית פוברובסקי מחנות צבא ענקיים לשימוש בנות הברית שלחמו בגרמנים בניהם מחנה “קסטינה” ושדה התעופה הסמוך לו. אלו שמשו נקודות מפתח חשובות במלחמה שעתידה היתה לפרוץ בחודש מאי 1948 – מלחמת השחרור . במחנות אלה שרתו רבבות חיילים מצבאות בריטניה, אוסטרליה, צרפת, ממדינות אפריקה ופולין, וביניהם גם יהודים רבים. באותה עת שימשה הקומה העליונה של בית פוברובסקי כבית קפה לחיילים ולעובדים האזרחיים שעבדו במחנות, וכאשר פונו מחנות הצבא באזור עם סיום המנדט בשנת 1948 וצאת האנגלים מן הארץ נבזז בית פומברובסקי על ידי פורעים ערביים מכפרי הסביבה .

כשהוחלט באומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי על הארץ והישוב היהודי החל מתכונן להקמת המדינה החלו האנגלים מאז פברואר ותחילת מרץ 1948 לפנות את מחנות הצבא שלהם בגדרה, בחצור, בקסטינה, בבית דרס, בניצנים, בחסה ובג’וליס.

מחנה חצור נשמר על ידי כוחותינו מקבוץ חצור. מחנה גדרה נקנה על ידי משפחת גוטמן ונשמר על ידי אנשי גדוד ג’ של גבעתי. מחנות: בית – דרס, קסטינה וניצנים נשמרו אף הם על ידי כוחותינו למניעת תפיסתם בידי האויב שרצה לתפוס מה שיותר.

באותה העת נתפסו מחנות חסה וג’וליס על ידי הערבים ומחנה ג’וליס נקנה על ידי הוועד הערבי העליון ושימש כמחנה אימונים לערביי הסביבה למלחמה בנו.

לא קל היה לשמור על מחנה קסטינה מליפול בידי האויב. על פי הדין וחשבון של אברהם נגב איש באר טוביה מוותיקי המפקדים בפלמ”ח – פלוגות המחץ של ההגנה - ומי שהיה המא”ז - מפקד האזור - של באר טוביה ואחר כך מפקד מחוז “השפלה” עם הקמתו נתפס מחנה קסטינה בידי כוחותינו סופית.

ובכן , המחנה בקסטינה נתפס בראשון למרץ 1948 וכך כותב אברהם נגב מא”ז באר טוביה בדו”ח שלו אל גרשון מפקד הנפה הדרומית :

הנדון : דו”ח על הפעולה בקמפ – מחנה קסטינה ביום 1.3.1948

בשעות הבוקר המוקדמות של הראשון במרץ 1948 נראו ערבים בקמפ קסטינה כשהם מפרקים את צריפיו . המשמר בבית פוברוסקי הסמוך למחנה ולא הרחק מהצטלבות הכביש מבאר טוביה עם כביש רחובות מסמיה ג’וליס ירה כמה יריות מעל לראשים והערבים (הבוזזים) הסתלקו.
שעות ספורות לאחר מכן, חזרו הערבים בכוח מוגבר, כ-150 איש, והמשיכו בעבודות הפירוק. גם הפעם נורו עליהם יריות אזהרה, אך ללא הועיל. שלחתי אליהם ערבי בן הסביבה להודיעם כי המחנה נקנה על ידינו ולהתרות בהם שלא נסתפק ביריות אזהרה באם לא יפסיקו לפרק. ושוב, ללא הועיל. כיוון שכך, הוצאתי לשם שתי כתות מוקטנות והן תפסו עמדות בבנייני הקמפ במרחק של 200 מטר מהערבים. רק אז הערבים החלו לברוח באי סדר אל הפרדס הסמוך לקמפ מצד הכפר קסטינה (שהיה ממוקם ליד הצומת הנושא שמו כיום). אולם זמן קצר לאחר מכן הופיעו כעשרה ערבים מזוינים שתפסו עמדות בגבול הפרדס ופתחו באש על אחת הכתות.
הכיתה השיבה באש מקלע ורובים, והם נאלצו לסגת בגוררם עמהם הרוג ופצוע. עם נסיגת אלה, הסתלקו גם שאר הערבים מן המחנה.
אף אני פקדתי על שתי הכתות בחיפוי הדדי לבסיס באר טוביה, כאשר משמר עורפי ממשיך להחזיק עדיין בבניינים שבמחנה. משמר עורפי זה שנשאר כנראה במחנה זמן רב מדי, הופתע על ידי שלושה משורייני הצבא הבריטי ואנשיו נאסרו על ידם. לאחר שמפקד המשוריינים התקשר עם המטה שלו, הועברו הנאסרים עם נשקם למג’דל (היא אשקלון היום).
בשעה 17:00 הגיעו שני משוריינים בריטיים לבאר טוביה והודיעו שנבוא למג’דל להוציא את הנאסרים בערבות, לצורך זה נסע עמהם סרג’נט המשטרה חנוך (שהיה מוותיקי השומרים היהודיים אשר שימש ערב הקמת המדינה סרג’נט ביחידת הרוכבים שבמשטרת בטאני, בניין המשטרה שכיום עזוב ליד מחנה בית דראס.) ועם הסרג’נט חנוך יצא אחד מחברי המושב. נסעו למג’דל ונתנו את הערבויות הדרושות ושחררו את הנאסרים אולם מסיבות בטחוניות הם לא שוחררו בו בלילה, אלה למחרת היום.

סיכום הפעולה :

אבדות האויב: אחד ערבי הרוג. מספר פצועים לא ידוע. שני חמורים הרוגים, אחד פרד הרוג.
הוצאת תחמושת: נברר לאחר שנסכם עם הבחורים בשובם.
נשק: עם הבחורים שנאסרו היו שלושה רובים פולניים, אחד טומי, אחד סטן ותחמושת.

לאחר קום המדינה השתכנה בבית פומברובסקי קבוצת יע”ל – יחידה עברית להובלה – שחבריה היו יהודים משוחררי הצבא הבריטי ממלחמת העולם השניה שהקימו את המושב אביגדור .
בגמר מלחמת השחרור – 1949 היה השטח בין גדרה ואשקלון ריק מישובים יהודיים פרט לנקודות באר-טוביה וכפר ורבורג, נגבה וקדמה היו בשולי האזור. בתנועת המושבים דאגו לתכנון והקמת ישובים חדשים. מרדכי גובר, איש כפר ורבורג היה בוועדת התכנון ונתבקש להכין תוכנית.
אדמות היו, אבל מי ילך העלייה הגדולה הייתה בעיצומה: גולי קפריסין, יהדות תימן, ניצולי אירופה, עולים שהתארגנו בגלויות שונות – כולם היוו פוטנציאל אנושי למשימה זו. העולים זרמו למחנות הבריטיים שהתרוקנו ושוכנו במבנים קיימים. עדיין לא היו “מעברות”.
ברמלה התקיים כנס עולים. מרדכי גובר העלה באוזניהם הרעיון ללכת להתישבות חקלאית. יהודים מטראנסילבניה – רומניה – נענו לקריאתו והטילו על אחדים מתוכם ארגון אנשים שילכו להתישבות. הם באו עם רשימת אנשים המוכנים לצאת מיד למקום להתישב. הבעיה הגדולה היתה מה לעשות עד שיבנו בתים ויתכננו את המקום. לרשות המושבים באר-טוביה וכפר ורבורג עמד המחנה הצבאי הבריטי הסמוך לכביש, מחנה שנקנה בכסף מלא – 2000 ל”י מידי המפקד הבריטי. הקניה נעשתה כדי למנוע נפילת המחנה בידי ערביי הסביבה שסגרו על הישובים מכל צד.
המבנים פורקו והועברו לישובים לפי הסכם הקניה, ומקצתם נותר בשטח. מרדכי זולר ומרדכי גובר, בשם ועדי המושבים הציעו לסוכנות להכניס למקום אנשים ולשכן את המחנה וכך היה, האנשים הובאו והשתכנו במחנה הנטוש וחולקו להם אדמות. בינתיים עלה עוד ישוב אחד דרומית יותר, מול כפר ורבורג, היה זה ארגוו יוצאי צבא – כיום מושב “אביגדור”.
בעת ההיא הועלתה הצעה מטעם ממשלת שוודיה לתת בתים מוכנים לאיכלוס מושב שלם. הוחלט לתת בתים אלה למתישבים במחנה הנטוש שעברו למקום חדש צפונית יותר והוא “כפר אחים” . השם ניתן ע”י המתיישבים בעצמם על אף התנגדות הסוכנות ומחלקת השמות. בצאת המתיישבים נותר המחנה ריק.
כשקמה המועצה האזורית באר טוביה ב-1950
שיכנה בבית פומברובסקי את משרדיה . במשך הזמן התרחבו פעילויותיה של מועצה זו והבניין צר היה מלהכיל את כל עובדיה לכן הועברו משרדי המועצה אל צריפים ששכרו בקרית מלאכי ששכנו באזור בו הוקם בניין בנק לאומי (מרכז הוד). וכאשר הושלם הבניין החדש באזור התעשייה של המועצה האזורית באר טוביה עברו משרדיה אליו .את בית פומברובסקי איכלס אח”כ את בנק מלווה וחסכון האזורי, (בנק שקדם לבנק הפועלים בקרית מלאכי) ואח”כ ננטש לשנים רבות.
לאחר שהתרוקן המחנה הצבאי, שוב יצאה משלחת מטעם שני הכפרים אל לוי אשכול, מנהל מח’ ההתיישבות של הסוכנות, ובקשה אנשים להקמת מעברה. שאל אותם אשכול: האם תוכלו לפרנס אותם? ענו אנשי באר-טוביה וכפר-ורבורג: נוכל לפרנס כ- 30 משפחות כעובדים בכפרינו, ונשתכנע. כעבור שבועיים נשלחו “הסנוניות הראשונות” ומאז זרמה עלייה למקום החדש – קסטינה.