קריית מלאכי לבשה יותר ויותר אופי של ישוב שונה ממושבי הסביבה . המציאות כפתה על המנהיגים לשנות סדרים : על מנת לתת אופי של עיר חייבים היו לתת רישיונות לפתיחת חנויות , מסחר זעיר ובתי קפה.

מספר אחד המתיישבים על ראשית היוזמה העצמית :

“גם הספר היה באוהל ושמו צימבלארו פישל (ארצי) . הספר הראשון בא מרומניה, ישב באוהל ושם סיפר וגילח. ביום יפה עשה את מלאכתו מחוץ לאוהל. באו אליו מכל האזור… ירקות לא היו ואנשים רצו לקנות בלי תלושים ומנות, היה להם כסף . בשר דגים ועופות לא היו למכירה .כל כמה חודשיים מקבלים רק 150 גרם לנפש ומהצרכנייה מחלקים גם “פילה” בתלושים . סבון היה יקר המציאות ואפילו סבון לכביסה חסר. עוד בהיותי בצבא תכננתי עם אי ז”ל לפתוח חנות .

כאשר השתחררתי התרוצצנו לקבל רישיון . אפשר להגיד שאנו פתחנו חנות ראשונה .

זה קרה באפריל 1953 בצריף של 6 מטר שחולק חציו לדגים וחציו לעופות. את הרישיון קבלנו ממשרד המסחר והתעשייה בהמלצת המועצה האזורית והחברים אברהם חלפון ומרקו נסימוב (בר נס) . החנות הייתה במקום “בית גיל” . אצלי נרשמו 1150 . נפש ובצרכיה – 1000. המנות שקבלנו גדלו מ- 100 גרם ל- 150 גרם ואחרי כן מכרו בלי תלושים ומנות . מלבדנו לא הייתה חנות נוספת. התחלתי מסתובב בין המושבים , מביא עופות חיים ומוכר . לידי המתין שוחט וגם הוא מתפרנס. אח”כ הבאתי ירקות בתוך הצריף.

לוי מעתוק קיבל ראשון רישיון לפתוח חנות. אחריו קבלו עוד חנויות ובעלי מקצוע רישיונות גם הם. והדבר נמשך עד 1958 כאשר נפתח השוק המודרני היפה שנבנה ע”י המועצה האזורית. בשביל חנות של 4 X 4 מ’ שילמנו 4500 לירות. אז נפתחו כ- 50 חניות בבת אחת ופורקו רוב הצריפים , אוהלים וסתם מבנים ששמשו כבתי מלאכה, עד לשוק החדש כמעט לא היה חשמל לאף חנות. הבאנו קרח עם הדגים והבשר מרחובות. גם לחם הביאו מגדרה. אח”כ הוקמה מאפיה של המועצה האזורית. גם ביח”ר לקרח הקימו ליד תחנת הבנזין בכניסה לבאר טוביה. מכאן קנו כולם כאשר הקימו את העיר אשדוד היו נוסעים ומביאים משם קרח.

במציאות עגומה הזאת מצאו התושבים ובעיקר בני הנוער, זמן וכוח גם לפעולות ספורט ותרבות מאולתרות :

אני זוכר את הלוינגר אפריים כמזכיר לשכת העבודה שנתן לנו הדרכה בספורט במסגרת “הפועל” . הוא גם הביא פועלים שבמסגרת עבודות “דחק” יישרו מגרש לכדורגל , הביא קרשים לשערים ולימד אותנו כללי משחקים גם בכדור עף .

אני זוכר את “מגרש” הישן.מקרשים מחוברים הקימו שערים ללא רשת … מי דבר אז על גדר?. לקבוצת ה”פועל” ולשחקנים לא היה כלום, לא ציוד, לא תלבושת ובוודאי לא סמלים. קבלנו סיוע מ”הפועל” והמועצה האזורית.

קבוצות הכדורגל היו מהמושבים בסביבה. שיחקנו אח”כ בליגה ג’ לאחר שהיינו קבוצה אזורית.

מה עשו בני הנוער בזמן הפנוי ובשבתות? לא עשו כלום. בשבת הלכנו לראות סרט בבאר טוביה וגם כל ההצגות מכל האזור היו שם. היה חיים גרשום ז”ל מבצרון שהיה בא ומקרין סרטים במועצת הפועלים (כיום “בית עציון”) ונדחפו בפנים המונים, 5 גרוש תשלום. בית הספר היה מכין ילדים להצגות וההורים נהנו.

חגיגות גדולות כמו חג העצמאות – ביחד עם המושבים סביבנו, והנוער היה מתכונן ומשתתף.

לפעמים באו נערים מבאר טוביה ועזרו לנו להתכונן ויחד עשינו פעולות משותפות, לא רק ספורט.